ההנחה המרכזית שעומדת בבסיס הגישה האדלריאנית היא שהאדם הוא יצור חברתי שנע לקראת מטרות.
מטרת העל הבלי מודעת האדם, היא להרגיש שייך ומשתייך, זהו צורך פסיכולוגי קיומי, הישרדותי ונוטים להשוותו כאוויר לנשימה. אדם שלא מרגיש שייך , לא יכול להתקיים.
אדם נולד שייך מעצם היותו (משפחה, קהילה, מדינה, חברה וכו'). תחושת ההשתייכות לעומת זאת, היא פוטנציאל מולד שדורש תנאים מתאימים למימוש ולפיתוח (בדומה למיומנות רכישת שפה). תחושת ההשתייכות היא סובייקטיבית, ובני אדם "נעים" על גבי רצף במידת קרבה זו או אחרת לאחד הקצוות: תחושת השתייכות ברמה גבוהה (בטחון במקום), לעומת תחושת השתייכות ברמה נמוכה (ספק במקום).
ע"פ אדלר אדם נולד עם הצורך להרגיש את הדברים האלו: חום אנושי, חוסר שיפוט. לרוב האנשים בעולם יש רמה מסוימת של שייכות, אחרת הם לא היו חיים.
במקומות של רמה טובה בתחושת השייכות, יש סיכוי שילד יהיה מוכן להתנסות בדברים חדשים וידע להתמודד עם מציאות לא רצויה.
תחושת השייכות מחולקת למרכיבים:
בעל ערך – (אני שווה משהו) אני מסתכל על עצמי ושואל את עצמי מה אני שווה = בטחון עצמי ודימוי עצמי.
הורים שמפריעים להרגיש בעל ערך – הגנת יתר, הקטנת היכולות של הילד, שיפוטיות וביקורתיות והשוואה לאחרים.
צמיחה, גדילה והתפתחות (פיסית, רגשית ואינטלקטואלית) – תנועה קדימה, התגברות על מכשולים.
לאדם יש סקרנות טבעית ורצון טבעי להתפתח, להתקדם וללמוד – להתמודד ולעמוד באתגרי החיים. על האדם לפתח את היכולת להכיר, להבין ולנהל את הרגשות שלו בצורה אוטונומית, לתת לרגשות שם ולגיטימציה.
התייחסות אישית – (יש לי שם) למה הילד שלי זקוק – צורך יחודי, התפקיד ההורי לספק כמה שיותר את הצרכים האלו, להכיר את הילד.
צורך אנושי ראשוני שיתייחסו אלי באופן אישי – לרגשות שלי, למחשבות שלי ולצרכים שלי. רק לא לחוות התעלמות המכאיבה יותר מהתייחסות שלילית.
משמעות אישית – (אני יחודי/יש לי זהות משל עצמי) הצורך המולד להביא לידי ביטוי כשרונות וכישורים. אם מזהים תכונה או כשרון של ילד לתת לו ביטוי.
צורך להרגיש נדיר, חד פעמי, צורך "להשאיר רושם על העולם" ולמצוא משמעות אישית מתוך העשייה.
מועילות ותרומה – (זקוקים לי אני נחוץ) מצד אחד הילד צריך להרגיש שמועילים ותורמים לו – אנו כהורים מספקים לו את הצורך הזה, הן ברמה הקונקרטית והן כמודל (ילד שלא נותנים לו, לא ידע לתת). מצד שני אנו חייבים לאפשר נתינה ותרומה מן הילד החוצה – לעזור לו להכיר בכך שיש עוד אנשים מלבדו, עבורם הוא יכול לבצע את פעולת הנתינה – יש צורך בהדדיות, כלומר יש כאן תנועה מאתנו את הילד ומן הילד אלינו. כשילד עסוק בעשייה – משהו קונקרטי שהילד פועל ועושה – הדבר מחזק בטחון עצמי ויכולת התמודדות.